זהו פרוייקט ראשון שבו הייתי צריכה להיות נאמנה למותג עצמו ולא לסגנון העיצובי שלי… רשת בתי המלון "סלינה" הגיע לארץ ברעש גדול, וכיאה לסלינה, שום דבר לא היה סטנדרטי ורגיל…זה היה פרוייקט מרגש של פריצת גבולות האפשר, יציאה מהקופסא וכניסה לעולם שכולו ריגוש.

החלל שקיבלתי היה מוסך לשעבר, עם רצפת בטון מזויין יצוק. נתבקשתי לעצב את כלל החלל, לשלב מטבח, חדרי ישיבות קטנים וגדולים, חוות RND סגורה, פינות סלון, נוקים לישיבה על מחשב, שירותים ומקלחת.

ומשם התפרעתי, נתתי לכל העולמות שלי להסתחרר. ישבתי בחלל לבד, על הרצפה ונתתי לדמיון להתעופף. חשבתי על סלינה, על מה הם מציעים, רשת של הוסטלים שפרוסים בכל העולם, עם זיקה גדולה לעיצוב מקומי ושימוש ברימייק ושחזור ריהוט ממגמה ירוקה וידידותית לסביבה. החלטתי שאני שומרת על החלל כמו שהוא ולא מתערבת בו. שיהיה ברור שאנחנו רק אורחים לרגע בו, ואפשר להתקפל משם ברגע. כמו טייל אמיתי. מכאן, כל הפונקציות נשארו במרכז, ולא נשענו על קירות, הצבעוניות בחומרים היא בקונטרסט מובהק ללבנבנות והבטון שהיה בחלל במצב המקורי שלו.

בתאי שירותים השתמשתי בטפטים, באססוריז שסביר שהיית רואה בבית ולא במשרד, הפינות סלון שונות אחת מהשניה בתכלית, כל אובייקט שונה ממשנהו כדי שלאורח יהיה חופש בחירה של איפה הכי נעים לו להניח את עצמו בהתאם לעצמו.

המטבח פתוח בחלל ומזמין את כל באי החלל, לשבת לאכול, לשתות קפה, לעצור, לעמוד, לפטפט. שילבנו המון צמחייה כדי לאזן את הבטון ששלט שם.

והמון גופי תאורה כדי להדהד אווירה ביתית ואקלטית כיאה לסגנון הישראלי